<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' נדרים</h1>
<h2>דף ה.</h2>
מי שנשבע שלא לדבר עם חבירו מותר לשגר לו [פטקא] או דברים עם שליח.
<h2>דף ז:</h2>
וא"ר חנין השומע אזכרה מפי חבירו צריך לנדותו, אם לא נדוהו הוא בעצמו יהא בנדוי, שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה שם, ועניות כמיתה, שנאמר [במדבר ט"ז] אם כמות כל האדם ימותון אלה, ותניא רשב"ג אומר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני. א"ר אבא הוה קאימנא קמיה דרב הונא שמעא להדא אתתא דאפקא שם שמים לבטלה שמתה ושרא לה לאלתר. שמע מינה תלת שמע מינה השומע הזכרה מפי חבירו צריך לנדותו, ושמע מינה נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, ושמע מינה אין בין נדוי להפרה ולא כלום. וכתב חד מן רבואתא הכי השומע אזכרה מפי חבירו חייב לנדותו, ואפילו בכל לשון, וחסידים עושין כן, ואין צריך עד שיזכיר בלשון הקדש. ואין חלוק בין שם המיוחד לכנוין אלא לעניין סקילה ואזהרה, אבל לענין נדוי בין שם המיוחד בין כנוי ואפילו בכל לשון חייב לנדותו.
<h2>דף ח.</h2>
וא"ר גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקיך, והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, קמ"ל דשרי לאינש לזרוזי נפשיה. ואמר רב גידל אמר רב האומר אשנה פרק זה או מסכת זו נדר גדול נדר לאלקי ישראל, והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה, מאי קמ"ל דלזרוזי בעלמא היינו דרב גידל קמייתא, אלא הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית משום הכי חלה עליו שבועה. ואמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשכים שנאמר ויאמר אלי בן אדם [קום] צא אל הבקעה ושם אדבר אתך ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד. אמר רב יוסף נדוהו בחלומו צריך עשרה בני אדם להתירו, והוא דתנו הלכתא אבל מתנו ולא תנו [לא], ואי ליכא דתנו הלכתא, אפילו מתנו ולא תנו, ואי ליכא מתנו ולא תנו, ליזיל וליתיב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה דגמירי הלכתא. א"ל רבינא לרב אשי ידע מאן שמתיה מהו דלשרי ליה, א"ל דילמא לשמותיה שויוהו שליח, למשרי ליה לא שויוהו שליח. א"ל רבינא לרב אשי שמתוה ושרו ליה בחלמיה מאי, אמר ליה כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים, ודילמא האי דשרו ליה דברים בטלים הוו. [ח' ע"ב] דרש ר' יהודה בר אילעי מאי דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה אלו היריאים להוציא שם שמים לבטלה. ואמר ר' חלבו אמר עולא ביראה עתיד הב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן וכבודו ביניהם וכל אחד ואחד מראה להן באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו.
<h2>דף ט.</h2>
וכתב הרב מאן דמקדש קדשים לעניים או לבית הכנסת לא יזכיר שום הקדש, אלא לימא הרי זו לעניים או לבית הכנסת. ואסור לו לאדם להיות רגיל בנדרים, והנודר נקרא רשע ושאינו נודר נקרא כשר, כדתנן [נדרים ט' ע"א] כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה, כנדרי כשרים לא אמר כלום. ותניא [שם כ' ע"א] אל תהי בז בנדרים שסופך למעול בשבועות.
<h2>דף יד:</h2>
ומי שנשבע בספר תחנונים ושל תפלות כמי שנשבע בס"ת ואין לו הפרה, שכיון שיש בה[ם] מקראות והזכרות כס"ת דמי ואין לו הפרה. ואנן לעניות דעתין [חזי לן] אפשר דהאי נשבע בספר תפלות ותחנונים דנקיט ליה בידיה, אי נמי דאמר בו ובמה שבתוכו או במה שכתוב בו.
<h2>דף כ:</h2>
ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זריזין נדרי הבאי וכו' כדמפורש במשנה. אמר רב יהודה אמר רב אסי ארבעת נדרים הללו צריכין שאלה לחכם כי אמרתה קמיה דשמואל אמר לי תנא תני התירו חכמים ואת אמרת צריכין שאלה לחכם. רב יוסף מתני להא שמעתא בהאי לישנא אמר רב יהודה אמר רב אסי אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ד' נדרים הללו, קא סבר אין פותחין בחרטה. ההוא דאתא לקמיה דרב הונא א"ל לבך עלך, א"ל לא ושרייה. [ההוא דאתא לקמיה דרבה בר רב הונא [א"ל] אלו היה עשרה בני אדם שפייסוך באותה שעה כלום נדרת, א"ל לא ושרייה]. תניא ר' יהודה אומר אומרים לו לאדם לב זה עליך אם אמר לאו מתירין אותו. ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו אומרים לו אלו היו עשרה בנ"א שיפייסוך באותה שעה כלום [נדרת], אם אמר לאו מתירין אותו. ההוא דאתא לקמיה דרב אסי א"ל כדו תהיה, א"ל [לא ושרייה. ההוא דאתא לקמיה דר' אלעזר א"ל בעית נדר, א"ל אלו לא מרגזין אותי לא בעינא כלום, א"ל] תהא כבעיא. ההיא אתתא דאדרתה לברתה אתאי לקמיה דר' יוחנן א"ל אי הוה ידעית דאמרין (על) מגירתא על(ך) דברתך אלו לא חמית(י) בה אימה מילין דעזיבא לא אדרת יתה, מי אדרתה, א"ל לא ושרייה. בר ברתיה דר' ינאי סבא אתא לקמיה דר' ינאי רבה אמר ליה אי הות ידעית דפתחין פנקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת. אמר ר' אבא מאי קראה ואחר נדרים לבקר. ולא פתחין בהא ולא בהדא אחרנתא דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי פתח ליה ר"ג לההוא גברא יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא, ולא פתחינן בהאי אוחרנתא תניא ר' נתן אומר כל הנודר כאלו בונה במה והמקיימו כאלו הקטיר עליה. ברישא פתחינן, בסופא אביי אמר פתחינן ורבא אמר לא פתחינן, רב כהנא מתני הכי, רב טביומי מתני בסופא לא פתחינן, [ברישא] אביי אמר פתחינן [ורבא אמר לא פתחינן, והלכתא לא פתחינן לא ברישא ולא בסופא, ולא פתחינן] בהדא דאמר שמואל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע, אמר ר' אבהו מאי קראה דכתיב [ו]כי תחדל לנדור [לא יהיה בך חטא] אתיא חדילה חדילה [כתיב הכא [וכי] תחדל לנדור] וכתיב התם שם רשעים חדלו רוגז. אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, כנדרי כשרים לא אמר כלום. וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו דכתיב הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם שנאמר וגם רשע ליום רעה, ולא עוד אלא שכל מיני תחתוניות וכו'. [כ"ב ע"ב] וא"ר אחא ב"ר חנינא אלמלא לא חטאו ישראל לא נתנו להם אלא ה' חומשי תורה וספר יהושע בלבד שנאמר כי ברוב חכמה רוב כעס וגו'. אמר רב אסי אין נזקקין לאלקי ישראל חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה. ההוא דאתא לקמיה דרב אשי א"ל במאי נדרת, א"ל באלקי ישראל, א"ל אי נדרת במואי שהיא כינוי בעלמא מזדקקינא לך, השתא דנדרת באלקי ישראל לא מזדקקינא לך. רב כהנא אקלע לבי רב יוסף וכו'. אמר רבא אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלקי ישראל, משתבח ליה רבא לרב נחמן וכו' עד אפתח אנא פתחא לנפשאי איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם וכו', והא [רתח] רב נחמן. ר' שמעון ברבי הוה ליה נדרא וכו' ואמר אדעתא דמצטערא רבנן מי נדרת, א"ל לא ושרייה. א"ל רב אחא מדפתי לרבינא והא הוה ליה נולד ותנן אין פותחין בנולד, א"ל לאו נולד, שכיחי אפיקורי דמצערן רבנן. דביתהו דאביי וכו' עד אלו הוה ידעית דעברה על דעתיך מי אדרתא, א"ל לא ושרייה.
<h2>דף כב.</h2>
וכתב נמי גאון וג' הדיוטות שאמרו חכמים מפירין נדרים לאו הדיוטות ממש שאין בקיאין בפתחי נדרים כלל, אלא מי שמלמדין אותו ולמד, דקאמר[ינן אמר] רבינא דקא מסברי ליה וסבר, כדגרסי' בבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין [ל"ו ע"ב] א"ר חייא בר אבא אמר רב עמרם שלשה מפירין את הנדר במקום שאין מומחה, לאפוקי מדר' יהודה דתניא הפרת נדרים בשלשה ר' יהודה אומר אחד מהם מומחה, מכלל דהנך כל דהו אמר רבינא דמסברי ליה וסבר. וכך אמר רב יהודאי גאון ז"ל דאנו אין בנו כח ואין אנו יודעין לפתוח פתח לשבועה להתירה, דקאמרי' [נדרים כ"ב ע"א] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי פתח ליה ר' גמליאל להאי גברא יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא, [ועכשיו אין בנו חכמים לרפאות] וכ"ש אנו שאין אנו שונין מסכת נדרים ואין אנו יודעין לעמוד על הלכות מחילת שבועה.
<h2>דף כב:</h2>
והפרת נדרים בשלשה הדיוטות ומומחה אפילו ביחיד. [כ"ב ע"ב] והלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלקי ישראל [ע"ז ע"ב] ועומד יחידי [ובלילה]. אזדקק ליה רב לרב חננאל עומד יחידי ובלילה, ואפילו הוא שבת ואפילו היה להן אפשר מבעוד יום. ובקרובין שאינן במשפט, ולשון חכמים מרפא בעלמא הוא, זה מן ההלכה. אבל מר רב יהודאי החמיר ואמר אין בנו מי שיודע להתיר נדרים ושבועות [ואין בנו לשון חכמים מרפא, ומשני מר רב יהודאי לא נשנית נדרים בישיבה, והגאונים שאחריו נמנעו מלהתיר נדרים] אלא לדבר מצוה כגון שימת שלום בין איש לאשתו וכעין ד' נדרים שיראה כאלו נדר טעות [כ"א ע"ב], ולא בחרטה. ודוקא בהתרת חכם החמירו, אבל בהפרת בעל לא החמירו דבעל מיפר ביום שמעו בין נדר בין שבועה.
ונשאל רבינו שרירא גאון ז"ל וזהו תורף השאלה והתשובה, וששאלתם הא דאמרי' במס' נדרים הלכה נזקקין לאלהי ישראל ופותחין בחרטה, וקשיא לכון הא דאמר רב אסי אין נזקקין לאלקי ישראל חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכ[ת]ה את בני וכו' ומהו נזקקין לאלהי ישראל. הכין חזינא דגברא אגברא לא מרמי, דרב אסי ורב נחמן פליגי. ובשמעתא ודאי הלכה כרב נחמן דפותחין בחרטה וכי היכי דמפרש, ולא מיבעיא דמתני' כגון ר' מאיר אומ' [ס"ה ע"א] יש דברים שהן כנולד ואין כנולד, וחכמים מודים לו, ועוד אמר ר' מאיר פותחין לו לאדם מן הכתוב בתורה וכגון פותחין לו לאדם בכתובת אשתו, ומעשה בר' עקיבא, וכגון פותחין לו לאדם [ס"ו ע"א] בשבתות וימים טובים, [וכגון] פותחין לו לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו, אלא אפילו דגמרא כדר' שמעון ברבי וכר' ישמעאל בר' יוסי וכ[ד]ביתהו דאביי [כ"ג ע"א], דאלין כולהון הא(י) פותחין בבי לאחרוטי על נדריהון ושבועת'. אלא מיהו עקר מלתא כדרב אסי ניהו, ועל הכין הוא בנינא דענין זקיקה דמזדקקינן לשבועה להפר [אותה] דמשוינן לה כגון שבועות שגגות דתנן [כ"ה ע"ב] שבועות שגגות מותרות ונדרי שגגות מותרין, כגון קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתהו דהכי אשתבע דאסתברא לי' שגנבה את כיסו ושהכתה את בנו, ולא הוה מילתא הכי, וכיון דאלו [הוה] ידע שלא גנבה ושלא הכתה לא הוה משתבע, הרי הוא מותר ולא מחייב בשבועתו דהוה ליה שבועת שגגות. והכין קאמר רב אסי דמאי דודאי [אמר בפיו] דמשום הכי אשתבע, אי נמי דמוכחא מלתא, הוה ליה כתולה נדרו בדבר אחר, וכי ההוא דתנן [ס"ו ע"א] קונם שאיני נושא את פלונית שהיא כעורה והרי היא נאה, שחורה והרי היא לבנה, קצרה והרי היא ארוכה, לא מפני שהיא כעורה ונעשית נאה שחורה ונעשית לבנה קצרה ונעשית ארוכה אלא שהנדר טעות, וכדתנן [שם] קונם בצל שאיני טועם שהבצל רע ללב, אמרו לו והלא כופרי יפה ללב, וקא סברי רבנן דלא מיבעיא כהדא מילתא דמוכחא דהוות בדעתיה בעידן נדרו ושבועתו חלוף מאי דאיתיה בודאי, אלא אפילו אית מדעם אחרינא דלא הוות בדעתיה בעת הנדר והשבועה ואי הוה דכיר לה או דידע בה בעת שבועתו לא הוה משתבע כי אילין מילי דמיין ואית לן למפתח ליה בבי ואדכורי מילי(ה) דאי הוויין בדעתיה לא הוה משתבע. ואפילו באלקי דישראל מזדקקינן ליה ומתירין את שבועתו כד משכחינן ליה פתחא דחרטה וחשבינן מאן דאינשי מדעם דאי הוה דכיר ליה לא אשתבע כות מאן דאשתבע בשביל מלתא דאדמיא ליה והוות בדעתיה ולא הוות כאידמיא ליה. והלכה כאילין מילי, אבל רב אסי סבירא ליה דאי ודאי אשתבע אדעתא דמילתא דאידמיא ליה עת שבועתו ואשתכח דלא הוה הכין נשאלין לו ומתירין את שבועתו ולא הוה צריך למפתח ליה פתחא, אבל לאדכוריה מילתא דלא הוות בדעתיה, דאילו הוות דכיר ליה לא הוה משתבע לית לן בה, והכי אמר רב יוסף להא שמעתא בהאי לישנא [כ"א ע"ב] אמר רב יהודה אמר רב אסי אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו, קסבר אין פותחין בחרטה. וסבר דמאן דהוא משתבע באלקי ישראל לא מזדקקינן ליה היכא דודאי אמר בפומיה מילי דאיתלי לשבועתיה כגון קונם אשתי נהנית לי, כדאמרי' ההוא דאתא לקמיה דרב אסי א"ל במאי נדרת, אמר לו באלקי ישראל, אמר לו אי נדרת במואי לא מזדקקינא לך, באלקי דישראל מזדקקינא לך, וזה פי' אין נזקקין לאלקי ישראל. ורבנן אמרי היכא דודאי אדכר נפשיה מלתא דאדעתה אשתבע ולא אשתכחת כגון קונם אשתי נהנית לי לא צריך שאלה לחכם, דאמרי' [כ"א ע"ב] אמר רב יהודה אמר רב אסי ארבעה נדרים הללו צריך שאלה לחכם, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי תנא תני ד' נדרים התירו חכמים ואת אמרת צריכין שאלה לחכם, וכי אצטריכינן שאלה לחכם לגלויי דעתיה ומאי דלא אדכריה בפומיה. ואנן השתא אי עבדינן, קרוב לרב אסי עבדינן דמר רב יהודאי גאון ז"ל סליק מן מתיבתא אזדקוקי לשבועות ולא הוה מזדקיק, ומאן דבתריה הוה אמרין לית [בן] כח למעבד מאי דלא עבדיה מר רב יהודאי, אלא מיהו כד איתרמא מילתא דאית ביה תקנתא או מצוה כגון עשיית שלום בין איש לאשתו וכגון שלמא דצבורא דכנשתא וכדומין להן מזדקקין בה במילי דמוכחן וברירן קרוב לדרב אסי, אבל פתחי כי ההוא דאתא לקמיה דרב, וכדר' שמעון ברבי, וכדר' ישמעאל בר' יוסי, וכדביתהו דאביי [כ"ג ע"א], וכההוא דאתא לקמיה דר"א [כ"א ע"ב] וכיוצא בה לא עבדינן.
והשיב נמי רבינו האי ז"ל לעניין מי שנשבע שלא להנות לאשתו ולית ליה לשלומי כתובתא ולגרשה. אי ודאי ידע הוא בנפשיה שגלוי וידוע לפני יוצרו דלית ליה לשלומי ואפילו נשאר עני, והיא לא קא מיבעיא אלא לאשתלומי כתובתה וכמה דלא שלים מיחייב למיקם בשאר כסות ועונה, הרי הוא כמי שנשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפילין וכיוצא באלו הרי זו שבועת שוא [שבועות כ"ט ע"א], ואע"ג דבעדן דאשתבע אין פשוטן של דברים לעבור על המצות, אלא כיון דקאתי לידי לעבור על המצוה, הרי באה שבועתו לידי שבועת שוא. אי ודאי הוה בדעתיה בעדנא דאשתבע דלית ליה לשלומי וכל כמה דלא משלם [לה] מחייב בשאר כסות ועונה ואשתבע אעפ"כ לא עביד מאי דמחייב הרי זו ודאי מעיקרא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות, מלקינן ליה ארבעים ושרי לאוכילה ולאשקוייה ולכסוייה ולמיקם בעונתה ולא צריך התרת חכם. אבל אי לא הויין אלין מילין בדעתיה בעדן שבועתו אלא כסבור היה שיהא יכול לעמוד בשבועתו ולבסוף איגלי ליה דלא יכיל, או דחשב דאית ליה שעור כתובתה, וכדחפיש במיליה לא אשכח, או דחשב שיכול הוא לגרשה ומהוי כתובתה עליה כהלואת חוב ולבסוף איגלי ליה דלית ליה מן דינא למעבד הכין, או אנפא אחרינא כיוצא באלו, לאו שבועת שוא [היא] ולית עליה מלקות, אלא לשבועת שגגות דמיא, ומתניתין בהדיא תנן פותחין [נדרים ס"ה ע"ב] לאדם בכתובת אשתו ומעשה באחד שנדר מאשתו [הנאה] והיתה כתובתה ד' מאות זוזי וכו'. ולענין מאי דאמריתו או דילמא התם נדר הכא שבועה, הא תנן [נמי] [נדרים כ"ה ע"ב] כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות. ואע"ג דדומיא מאי דאמור רבנן לענין שאכלתי ושלא אכלתי הכין נמי התירו חכמים לענין [בטוי] שאוכל ושלא אוכל והוא נשבע צריך שאלה לחכם ומתיר לו. ואע"ג דמן כמה דורות סליקו להו רבנן התרת חכם לשבועה, בכי הא מילתא שני דלאו דבר הרשות הוא, ולא מצי קיומי (ב)שבועתו ולא מנעין רבנן התרתה. ואמרי' [נדרים כ"ב ע"ב] אמר רבא אמר רב נחמן הלכה נזקקין לאלקי ישראל. ומאי דאמריתון שמתיר ע"י חכם שבעירו או זקן חשוב כך הלכה אי חכם מומחה אע"ג דיחיד הוא, ואי הדיוטות אינון צריכין שלשה [נדרים ע"ח ע"א].
ובפסקא פרנס או טבח או חזן שקפץ ונשבע שלא לעשות אותה מלאכה דאינה משורת הדין, אם נתחרט על שבועתו ישאל ויתיר לו, ולא עוד אלא שפותחין לו פתח שיתחרט דאמר רבא אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה ונזקקין לאלקי ישראל, אלא שמר רב יהודאי גאון ז"ל נמנע מהיתר שבועות, ואשר אחריו נשאו קל וחומר מעצמן, ואף אנחנו נמנענו, אלא לדבר מצוה עושין ויושבין ב"ד באימה וביראה ומתירין שבועתו, שהרי מצינו שאפילו נדר שהודר על דעת רבים שאין לו הפרה, במקום מצוה יש לו הפרה [גיטין ל"ו ע"א] וכן הלכתא.
כל צבורא דמקבלין עליהון מילתא למעבד וגזרין גזירתא בס"ת ובשמתא ובחרמות דלא למעבר עלה ונהוג בה איסורא ובתר הכי מחרטין וקא חזן דלא יכלין צבורא למיקם בה. הכין חזינא דודאי יכלין לבטולה ובטלה מכמה טעמים, חדא דאמרי' [נדרים כ"ב ע"ב] פותחין בחרטה, ועוד דלא מתבעי להו למיגזר גזירה על צבורא מאי דלא יכלין למיקם בה, דאמרי' [ע"ז ל"ו ע"א] אין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה, הלכך מן הלין טעמי יכלין צבורא לבטולה להא גזירתא דגזרו עלייהו, ולית עלייהו עונש בגוה.
<h2>דף כג.</h2>
ר' אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר כל נדר שעתיד אני לידור יהא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. ומקשינן אי זכור עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה, אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר. רבא אמר לעולם כדקתני הכא במאי עסקינן כגון שהתנה בר"ה ולא ידע ממאי התנה והשתא קא נדר אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר נדריה לית ביה מששא, לא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה. רב הונא בר חיננא סבר למדרשיה בפרקא א"ל רבא תנא קא מסתם לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפרקא, ומסקנא [כ"ד ע"ב] א"ר הונא הלכה כר' אליעזר בן יעקב, וכן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' אליעזר בן יעקב.
<h2>דף כז.</h2>
נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו אונסין, נודרים להרגים ולחרמים ולמוכסים, ואוקימנא במוכס שאין לו קצבה או במוכס העומד מאליו דליכא דינא דמלכותא. היכא נדר, באומר בלבו קונם אשתי נהנית לי או יאסרו כל פירות שבעולם עלי היום ומוציא בשפתיו סתם, ואע"ג דק"ל דדברים שבלב אינן דברים, לגבי אונסין שני, איפשר דלא עקר ליה לנדריה, ויש ספרים שכתוב בהן אפשר דעקר ליה לנדריה בלביה, פי' דכי אמרי' דדברים שבלב אינן דברים [הני מילי] במילי דיכול להוציאן מפיו ולא הוציאן, ומדלא הוציאן מה שבלב אינן כלום ופיו עקר, אבל דבר שגמרו בלבו ואינו יכול להוציאו בפיו הלב עקר דזה שלא הוציא בפיו אנוס היה. והספרים שכתוב בהן אפשר דלא עקר ליה לנדריה, זה רוצה לומר שמה שמוציא בפיו אינו עוקר מה שבלבו מאחר שהוא אנוס שאינו יכול להוציא בפיו.
<h2>דף כח.</h2>
והלכה כבית הלל דאמרי יש שאלה בשבועה. ובפסוקות מלך או שלטון ובעל מכס שמשגר בקהל להחרים בשביל צרכיו וחפציו ואי אפשר שלא להחרים משום אונסא, אותו חרם שהוא מחרים אינו כלום ואין לחוש לו, אבל שבועה שמשביע מלך או שלטון או בעל מכס אסור להשביע לו, ובר ישראל שהניח ממון אצל חבירו [והלשינו] עליו וצוה המלך להחרים על מי שיש לו אותו ממון ואותו בר ישראל אינו רוצה לגלות אלא ליורשיו לשלם הממון, תבא עליו ברכה וליכא למיחש מההוא שמתא, ומתבעי לאחזוקי טיבותא ולברוכי יתיה דקאי בהימנותא דקא מרחם על יורשים ובהאי גברא כתיב [תהלים ק"א] עיני בנאמני ארץ וגו'.
<h2>דף עג.</h2>
אין בין המודר וכו'. נערה המאורסה אביה ובעלה וכו'. בעי רמי בר חמא חרש מהו שיפר לאשתו, את"ל בעל מפר בלא שמיעה משום דבר משמע הוא, אבל חרש [דלאו בר מישמע הוא לא, וה"ט] כדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, כל שאין ראוי לבילה וכו', או דילמא ושמע אישה לאו דוקא. אמר רבא ת"ש ושמע אישה פרט לאשת חרש.
<h2>דף עז:</h2>
והפרת נדרים בשלשה הדיוטות ומומחה אפילו ביחיד. [כ"ב ע"ב] והלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלקי ישראל [ע"ז ע"ב] ועומד יחידי [ובלילה]. אזדקק ליה רב לרב חננאל עומד יחידי ובלילה, ואפילו הוא שבת ואפילו היה להן אפשר מבעוד יום. ובקרובין שאינן במשפט, ולשון חכמים מרפא בעלמא הוא, זה מן ההלכה. אבל מר רב יהודאי החמיר ואמר אין בנו מי שיודע להתיר נדרים ושבועות [ואין בנו לשון חכמים מרפא, ומשני מר רב יהודאי לא נשנית נדרים בישיבה, והגאונים שאחריו נמנעו מלהתיר נדרים] אלא לדבר מצוה כגון שימת שלום בין איש לאשתו וכעין ד' נדרים שיראה כאלו נדר טעות [כ"א ע"ב], ולא בחרטה. ודוקא בהתרת חכם החמירו, אבל בהפרת בעל לא החמירו דבעל מיפר ביום שמעו בין נדר בין שבועה.
תניא לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי כדרך שאומר בחול אלא אומר לה טלי ושתי והנדר בטל מאליו, ואמר ר' יוחנן וצריך שיבטל בלבו. תניא ב"ש אומרים בשבת מבטל בלבו ובחול מוציא בשפתיו, ובה"א אחד זה ואחד זה מבטלו בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו. ובעל הלכות כתב הכי, ינקותא דלא אריסא ונדרא נדרא או משתבעא מכי שמע אביה מפר לה ביומא דשמע, וכן אתתא דנסיבא ונדרא או משתבעא כי שמע גברא מפר לה ביומא דשמע, וכד מיפר לה לימא הכי מופר ליכי בטל ליכי. והלכה הפרת נדרים כל היום, ולית הלכתא כמ"ד מעת לעת. והבעל מפר בין נדרים שיש בו עינוי נפש בין דברים שיש בינו לבינה. והתם בנדרים [ע"ט ע"ב] גרסינן דעינוי נפש מיפר בין לעצמו בין לאחרים, בדברים שבינו לבינה לעצמו מצי מיפר, לאחרים אינו מיפר והדבר צריך עיון. ובמדרש ספרי [מטות] מוכח דהאב והבעל מפירין בין נדר בין שבועה, ונדרים שיש בהן עינוי נפש ונדרים שבינו לבינה.
והא דאמור בהיתר נדרים לאו דאמרי' מיד שרי לך, אלא דפתחינן ליה בחרטה ובנולד לעקור את הנדר מעקרו עד דיימר אדעתא דהכי לא נדרי. ולא לימא ליה בלשון הפרה דהפרה לאב ולבעל מסריה רחמנא, אבל חכם בלשון הפרה לא מיפר, דא"ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר ולא כלום, דכתיב זה הדבר, דחכם מיבעי ליה למימר מחול לך ושרי לך ובעל מיבעי ליה למימר מופר ליכי בטל ליכי, ואיפכא לאו כלום הוא.
<h2>דף עח.</h2>
והשיב נמי רבינו האי ז"ל לעניין מי שנשבע שלא להנות לאשתו ולית ליה לשלומי כתובתא ולגרשה. אי ודאי ידע הוא בנפשיה שגלוי וידוע לפני יוצרו דלית ליה לשלומי ואפילו נשאר עני, והיא לא קא מיבעיא אלא לאשתלומי כתובתה וכמה דלא שלים מיחייב למיקם בשאר כסות ועונה, הרי הוא כמי שנשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפילין וכיוצא באלו הרי זו שבועת שוא [שבועות כ"ט ע"א], ואע"ג דבעדן דאשתבע אין פשוטן של דברים לעבור על המצות, אלא כיון דקאתי לידי לעבור על המצוה, הרי באה שבועתו לידי שבועת שוא. אי ודאי הוה בדעתיה בעדנא דאשתבע דלית ליה לשלומי וכל כמה דלא משלם [לה] מחייב בשאר כסות ועונה ואשתבע אעפ"כ לא עביד מאי דמחייב הרי זו ודאי מעיקרא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות, מלקינן ליה ארבעים ושרי לאוכילה ולאשקוייה ולכסוייה ולמיקם בעונתה ולא צריך התרת חכם. אבל אי לא הויין אלין מילין בדעתיה בעדן שבועתו אלא כסבור היה שיהא יכול לעמוד בשבועתו ולבסוף איגלי ליה דלא יכיל, או דחשב דאית ליה שעור כתובתה, וכדחפיש במיליה לא אשכח, או דחשב שיכול הוא לגרשה ומהוי כתובתה עליה כהלואת חוב ולבסוף איגלי ליה דלית ליה מן דינא למעבד הכין, או אנפא אחרינא כיוצא באלו, לאו שבועת שוא [היא] ולית עליה מלקות, אלא לשבועת שגגות דמיא, ומתניתין בהדיא תנן פותחין [נדרים ס"ה ע"ב] לאדם בכתובת אשתו ומעשה באחד שנדר מאשתו [הנאה] והיתה כתובתה ד' מאות זוזי וכו'. ולענין מאי דאמריתו או דילמא התם נדר הכא שבועה, הא תנן [נמי] [נדרים כ"ה ע"ב] כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות. ואע"ג דדומיא מאי דאמור רבנן לענין שאכלתי ושלא אכלתי הכין נמי התירו חכמים לענין [בטוי] שאוכל ושלא אוכל והוא נשבע צריך שאלה לחכם ומתיר לו. ואע"ג דמן כמה דורות סליקו להו רבנן התרת חכם לשבועה, בכי הא מילתא שני דלאו דבר הרשות הוא, ולא מצי קיומי (ב)שבועתו ולא מנעין רבנן התרתה. ואמרי' [נדרים כ"ב ע"ב] אמר רבא אמר רב נחמן הלכה נזקקין לאלקי ישראל. ומאי דאמריתון שמתיר ע"י חכם שבעירו או זקן חשוב כך הלכה אי חכם מומחה אע"ג דיחיד הוא, ואי הדיוטות אינון צריכין שלשה [נדרים ע"ח ע"א].
וכתב נמי גאון וג' הדיוטות שאמרו חכמים מפירין נדרים לאו הדיוטות ממש שאין בקיאין בפתחי נדרים כלל, אלא מי שמלמדין אותו ולמד, דקאמר[ינן אמר] רבינא דקא מסברי ליה וסבר, כדגרסי' בבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין [ל"ו ע"ב] א"ר חייא בר אבא אמר רב עמרם שלשה מפירין את הנדר במקום שאין מומחה, לאפוקי מדר' יהודה דתניא הפרת נדרים בשלשה ר' יהודה אומר אחד מהם מומחה, מכלל דהנך כל דהו אמר רבינא דמסברי ליה וסבר. וכך אמר רב יהודאי גאון ז"ל דאנו אין בנו כח ואין אנו יודעין לפתוח פתח לשבועה להתירה, דקאמרי' [נדרים כ"ב ע"א] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי פתח ליה ר' גמליאל להאי גברא יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא, [ועכשיו אין בנו חכמים לרפאות] וכ"ש אנו שאין אנו שונין מסכת נדרים ואין אנו יודעין לעמוד על הלכות מחילת שבועה.
